עדן שלי,

כמה פעמים גלגלתי את המילים האלה בראש. 

כמה שעות ישבתי וחשבתי איזו מילות פרידה יכולה אם לומר לביתה הקטנה, אילו מילות פרידה יכולה אני, לומר לך.

כי הלו אני ידעתי שנשמה כמו שלך לא תישאר לנצח כלואה במגבלתה, כי הלו אני ידעתי שהיום יגיע.

לילות וימים ראיתי את המלאך עומד בפתח חדרך, עומד ומחכה בסבלנות, מחכה לך, מחכה לי, מחכה לרגע בו יקבל ממני סימן. כי אני ידעתי שיגיע הרגע בו אביט בעיניך ואתן לו סימן ואתן לו הסכמה לצעוד אליך לאט, לאט, ולעטוף אותך בשלווה של מוות, בשלווה של נצחיות ולקחת אותך מעלה מעלה מעבר לסבל, לכאב ולחוסר האונים.

והרגע הזה הגיע. אולי מהר ממה שרצינו, מהר ממה שקיווינו אבל בדרך שרק את יכולה לזכות לו.

בשקט, בשלווה, בחיבוק עוטף ואוהב שלחתי אותך אתו למעלה, ליוויתי אותך עד פעימת הלב האחרונה ואת הזכות לשמוע אותה ולהרגיש אותך לקחתי לעצמי ולא השארתי לצב שליווה אותך ונשם אתך שנה שלמה.

ואת היית גיבורה ואת היית אצילה. מעולם לא שאלת למה. מעולם לא ביקשת את מה שלא ניתן.

"אני מתקפלת" – היית אומרת לנו בימים שעוד עמדת, בימים שעוד הלכת.

"עזור לי" – היית אומרת לסהר שלך.

כשסיפרתי לך את הספר גלגלים וקראתי לך שהילד היה "מאושר" שאלת  - "אמא, מה זה מאושר?" אמרתי שזה משהו שטוב לו, שיש לו כל מה שהוא רוצה.

"גם אני מאושרה" אמרת לי וידעתי שהצלחנו.

בינואר שעבר טסנו מעבר לאוקיינוס, אני ודוד אלון, לשמוע את מיטב המומחים, את "אבי המחלה" הארורה. ידענו שלא נביא ישועה אבל עשינו את זה. שיווקנו אותך במלוא מובן המילה וכשיצאנו משם ידענו, שאם יקרה "נס" ולמישהו תיפול מבחנה ויהיה "בינגו", את תהיי הילדה הראשונה בעולם שיבחרו לתת לה את "משקה הפלאים". אבל גם ידענו שלא יהיה משקה כזה, לא בזמנך, לא בשבילך...

בטיסת לילה מניו יורק ב 8 לפברואר כתבתי לך ביומן – "אני כבר יודעת שהסיכויים שתקראי יומן זה ביום מן הימים הם אפסיים וכל שנותר לי להאמין במי שמאמין בגלגול נשמות... להאמין במשהו שעובר מבפנים ואין לו גבולות זמן, מקום וחיים."והיום אני מאמינה בזה בכל כוחי ובטוחה שאי שם למעלה, עטופה בכל אהבת היקום את גאה בי ומאושרה על כל האנשים שבאו ללוות אותך ליער.

בחודשים האחרונים שיחקנו המון משחקי כאילו – "אני הולכת לטייל ליער" אמרת לי. למרות שלא ידעת הרבה מהו יער, הרגשת אותו בתוכך. "אני אוהבת אותך אמא" היית אומרת לי כל לילה. "אני יאהב אותך גם כשלא אהיה כאן" אמרת לי לילה אחד, לפני שלושה חודשים, וכולך עוד לא בת 4. ואני ידעתי שאת יודעת.

"תכסו אותי" היית מבקשת. "בבד אדום ומבריק, שהיה חגיגי" אז בד אדום לא הבאנו לך היום ילדה שלי. הציורים של אירה יעטפו אותך טוב יותר ורגבי האדמה ששפכו עלייך אוהביך ינביטו אותך כמו זרע רך הנטמן באדמה. ואת תנבטי. אני בטוחה בכך. במקום שרק את תבחרי. 

"אל תפחדי" אמרתי לך רגע לפני שעצמת את העיניים. “לכי בעקבות האור, תתכסי בכסת עננים כי את משהו, בכל מקום שתגיעי אליו יפתחו בפניך דלתות.

לפני שלושה שבועות חגגנו לך יום הולדת 4 ולמחלה הארורה שלך יום הולדת שנתיים. היה לה אופי וייחוד למחלה (כמו לבעלת הבית). היא בחרה לה את היום הכי חגיגי, לקחה לה את הזמן הכי משמעותי...

ובליל יום ההולדת שלך, את שכבת עם עיניים בורקות בחדר יפיפה ומקושט, במיטתך ארנבת קטנה, לבנה, נושמת ועל פניך חיוך של פיה. הלב שלי דפק חזק לזק. רק אז העזתי לשאול את עצמי אם הייתי מוותרת עלייך? אם הייתי מוותרת על המסע שעברנו ביחד וידעתי, ידעתי שהייתי מבקשת אותך גם בעבור כל העצב והכאב, ולא מוותרת על הזכות להיות אתך ולו רק 4 שנים.

זהו מתוקה שלי אני מבקשת בשבילך, ומשחררת אותך, אל מעבר לכוח המשיכה והכובד – "עופי חופשיה ומאושרה אל מעבר לימי הולדת ומעל לזמן, ואנו נפגש מפעם לפעם כשנרצה בכך..."

את כבר בתוכי. בתוך חלל ענק של כאב אין סופי ללא רגע של מנוח, והנחמה היחידה היא שתזרמי בעורקיי עד סוף ימי, עד שניפגש, תמיד אראה אותך בתוכי.

אני אוהבת אותך. איש לא ידע או ידע עד כמה.

תעלי למעלה מלווה בצרור בלונים לבנים שיפלסו לך את הדרך, בשיר שהוא כל כך שלנו מהיום הראשון עד היום האחרון. (אמא יקרה לי יקרה...)

תודה לך ילדה שלי על כל מה שנתת.