30.11.98

רק יצאנו מ״שערי צדק״, ושוב עדן מרגישה לא טוב. מנסה להשתעל, מעלה חום ומתקשה לנשום. אני חשה אותה ״שוקעת״, מנסים לעזור לה, אבל מהר מאד מבינים שחייבים להגיע מהר לבית חולים. ב״כרמל״ אין יחידת טיפול נמרץ לילדים, ״רמב״ם״ יורד מעל הפרק, יחידה גדולה מדי. אנחנו בבעיה, כי גם הכוחות שלנו אוזלים. ד"ר סוניס מציע לנו לבוא אליו לנהריה. היינו בקשר איתו מהיחידה להמשך טיפול. ביקר אצלנו בבית. לא היה לי קל, הרגשתי שלא קיבלתי תשובות, אבל זכרתי, איך בכמה דקות אחרונות ניהל עם עדן שיחה ערה והוא, עם כל הגודל שלו והאגו, התכופף עד אליה לשטיח... והמבט בעיניו אמר הכל... ידעתי שגם הוא נשבה בקסמה... 

בדרך באמבולנס עדן מפסיקה לנשום ואנחנו מנשימים אותה באמבו עד נהריה... דלתות האמבולנס נפתחות וד"ר סוניס שם עלי יד ואומר: ״זהו יעל, תחזרי להיות אמא..."

היחידה לטיפול נמרץ ילדים – נהריה, בכניסה למחלקה שלט מאיר עיניים ״רחיצת ידיים חובה!״ חרסינות ירוקות, מרצפות משובצות, פרוזדור קר ומנוכר. 

ושוב את בפנים, אני בחוץ, נתונות לחסדי רופאים שרק הכרנו לא מזמן.