אחרי חודשיים שקטים בלי אשפוזים כמעט, החלטנו שממשיכים בחיים כרגיל וכמיטב המסורת המשפחתית יצאנו לחופשת "יום הכיפורים" באילת, יחד עם בני הדודים מעברון. 

המלון נבחר בקפידה – "ראיוויירה קלאב" עם חדר פונה לבריכה, קומת קרקע, במיוחד עבור עדן. בבוקר העמסנו חצי בית על האוטו, כולל כל המכשירים הרפואיים – חמצן, קנגרו, אינהלציה ועוד...  בדרך לאילת ביקרנו בחוות האלפקות, השמחה וההתרגשות היו בשמים. הגענו לאילת אחה"צ ויצאנו לאכול בטיילת. עדן כבר נרדמה בעגלה.

יום שני בבוקר עדן מתעוררת. "אנחנו לא בבית שלנו, אנחנו במלון... עושים חופש..", ויחד עם המשפט האופטימי הזה משתעלת נורא. אני יורדת לקנות לחמניות לארוחת בוקר וכשחוזרת רואה שעדן על המזרון ואבא תומר עושה לה אינהלציה. אנחנו רואים שהסטורציות יורדות ופותחים חמצן. הבלון נגמר, מבקשים עזרה בבית המלון. מגיע אמבולנס ולוקח אותנו לבית חולים ״יוספטל״. באותו הערב המצב מתדרדר ועל אף מחאותי – עושים אינטובציה ומחברים אותה למכונת הנשמה (בפעם הראשונה). בראש רצות לי השיחות עם ד"ר אלפלג, ״אם יחברו אותה למכונת הנשמה, לא בטוח שיצליחו לנתק אותה ממנה״..   ומזה הכי פחדתי...

לאור המצב, מחליטים על פינוי לבית חולים גדול יותר ומזמינים מסוק. אני מתקשרת לד"ר אלפלג והיא מציעה לי שנבוא אליה ל"שערי צדק". "למי אני פונה שם?" אני שואלת בתמימותי. "יעל" היא אומרת, "כולנו נחכה לכם שם".
במקביל באים להגיד לנו שיש רק מסוק קטן ולא יהיה לי בו מקום, אבל סידרו לי מקום בטיסה של ארקיע. אני בוכה ואומרת שלא אסכים שעדן תטוס לבד, אבל מבינה שאין ברירה ולוקחת מונית לשדה התעופה.  אבא תומר נשאר עם עדן ב״יוספטל״. בזמן הזה סהר ורום ממשיכים את החופשה ומבלים באילת עם בשמת, אופיר והילדים. 

אני מגיעה לשדה התעופה, כמעט ועולה על המטוס, ואז מתקשרים להגיד שיש מקום על המסוק. מורידים אותי מהטיסה ואני חוזרת עם מונית לעדן ל״יוספטל״– נושמת לרווחה למרות שהיא – לא ממש נושמת....

בחצי הלילה שומעים רעש של מסוק. הצוות הרפואי עושה היכרות עם מצבה של עדן ומנסה להרגיע אותי. אני מקבלת מהם שני כרטיסי טיסה לשערי צדק... במשך שעה מחברים את עדן לציוד בית חולים מוטס ומייצבים את מצבה לפני המראה. כל מי שהיה בבית החולים בשעה זו יצא לראות את המחזה, עדן הועברה מונשמת על אלונקה עד למסוק ואני "רצה" לידה ולא מסכימה לזוז לרגע... איזה איש אחד באחד הפרוזדורים נותן לי ספר "תהילים" מיניאטורי ואומר ״קחי אמא, זה ישמור עליכם״, ואני בלי לחשוב, שמה אותו מתחת לכרית של עדן. הטיסה היתה מפחידה. הליקופטר קטנטן, טייס ורופא, עדן ואני ומלא מכשירים מצפצפים. פחדתי פחד מוות שמשהו יקרה למכונת ההנשמה... ידעתי שכרגע אנחנו תלויים בה.... השמיים היו שחורים וסגורים, ואפילו את אור הכוכבים לא הצלחתי לראות.

ב- 02:20 בוקר יום שלישי, נחתנו במנחת הכנסת בירושלים. ממרומי השמים, אני רואה אישה על המסלול וחושבת לעצמי.. אשה בלילה? עובדת במנחת מסוקים? נפתחת הדלת ואני מזהה שזו ד"ר אלפלג. היא לוקחת לי את התיק ודואגת למעבר בטוח של עדן לבית החולים ״שערי צדק״. בכניסה מחכה לנו צוות טיפול נמרץ, ועל הספסל יושבים דפנה, סבתא וסבא.
ואז...סוף...סוף.. אני מרשה לעצמי לבכות... הצוות קולט את עדן, ואני הולכת לישון במעבדה של ד"ר אלפלג לכמה שעות... סומכת על סבים ודפנה שישמרו על עדן.

ערב יום כיפור, בית חולים דתי, עושה הכרות עם המלאכיות של ״שערי צדק״, ומאותו רגע מתחיל המאבק העיקש על כל נשימה ונשימה. עוברים מסע מייגע ביחידה לטיפול נמרץ ילדים PICU, מטופלים ע"י צוות נפלא, מסור ומחוייב בפיקודו של ד"ר קלייד. מסתגלים ומתרגלים לציפצופי המוניטור ומכונות ההנשמה ומרגישים כמעט "בבית".