כבר כמעט חודש. עדן "מידרדרת״ לנו, יותר שוכבת, צריכה יותר חמצן, מוותרת על בילויים. 

משהו בתוכי מסמן שהשעון מתקתק מהר יותר... כבר 10 ימים היא מחוברת לצב ומאוד מתקשה לנשום, ואנחנו מתחילים להרגיש את הקרקעית... ובוקר אחד היא פשוט מודיעה: "אין לי כוח לשבת אמא, אני מצטערת, אולי מחר..." 

בתקופה הזו נכנסה לין חלמיש לעולמנו. היא לימדה אותי להישיר מבט אל המוות, להסתכל בעיניים פקוחות אל הנורא מכל. בדרכה המיוחדת היא העניקה לי שיעור נוסף בהקשבה שלי לעצמי. כך יכולתי ללכת גם ברגעים הקשים מכל עם האמת הפנימית שלי. להמשיך לחשוב, ולתמלל את עצמי גם כאשר עוצמת הרגשות מטלטלת עד כלות. בליווי שלה הצלחתי לעצב את המוות כך שיקבל צורה ויופי, שיהיה נעים למגע. כך יכולתי לבחור. לחבק אותו, לומר את שלי, ולעשות בדרכי היכן שבדרך כלל נראה, שכבר אין לנו השפעה.

מאותו יום עדן שוכבת במיטה יום ולילה, מלבד הפסקונת קצרה לאמבטיה... היא נצמדת חזק לצב ולא מסוגלת להיפרד ממנו. בהתחלה אנו מקווים שהיא תתאושש ומציעים לה לשבת קצת בכסא אבל היא הקטנה הרי יודעת בדיוק מה טוב בשבילה ומודיעה לנו שיכולה לעשות הכל במיטה. וכך היה - אבא תומר מסדר לה שולחן למיטה, סבא נסים מסדר כבלים למחשב, ועדן – משעשעת ומשתעשעת – שרה למקרופון, מנגנת על הפסנתר, משחקת עם הברביות ומפעילה את כל העולם סביבה בחן ובקסם.