השבוע באחד מימי החמסין קיבלתי שיחת טלפון בלתי מזוהה. שמעתי קול עצוב, מהוסס, נרגש. רוצה לדבר אבל נחנק. חיכיתי בסבלנות עד שתגיע בת הקול.

"רצינו להגיד לך תודה" היא לחשה. "תודה על מה?" שאלתי. "שהיית שם איתנו ברגעינו הקשים ביותר". עוד לא הבנתי מי מדבר ובמה מדובר, אבל חושי החדים הורו לי להמעיט בדיבור ולהקשיב.

"גור, זוכרת?״ מיד נזרקתי אחורה כמו במנהרת זמן... "מקרה טביעה" אמרו לי הרופאים באותו הבוקר כשהגעתי. אין סיכוי, הנזק בלתי הפיך, שהה הרבה מדי זמן מתחת למים.״

הגוף שלי רעד, המילים שלהם היו חדות כסכין...הלב שלי דפק בעוצמות מטורפות. נשמתי מספר נשימות עד שהחזרתי לעצמי את הכוחות והמיקוד. ידעתי שלא במקרה הגעתי לשם היום.

התקרבתי לעבר העמדה שבה שכב, גור נראה שקוע בשינה עמוקה. תלתליו הבהירים היו פזורים על הכר. פניו השקטות כפני מלאך. רק המכונות מסביב סיפרו את גודל הטרגדיה. לידו ישב זוג הורים שנראו קפואים על הכסאות.

ניגשתי אליהם בחשש והנחתי יד מהוססת על הגב. כל אותו היום ליוויתי אותם - עודדתי אותם לדבר איתו, לחבק אותו ,לגעת בו, להריח.

"הוא שומע אותנו?" שאל אותי האבא.

"אני מאמינה שכן" אמרתי. "גם אם לא בדיוק, הרוח עוברת..."

הצעתי להם לבקש לכבות את האורות החזקים ולהשמיע מוזיקה שהוא אוהב ושהם אוהבים ופשוט להיות יחד, להפרד. ידעתי שכאן אין "מועד ב׳״. זה עכשיו או לעולם לא. ברור שהמוות קרוב.

"בזכותך חיבקנו אותו עד הרגע האחרון" שמעתי את קולה של האם שוב בטלפון. "היום זה עוזר לי....ממש עכשיו חזרנו מבית הקברות" לחשה.

"אני לא מאמינה שעברה כבר שנה." אמרתי. הודתי לה על הטלפון, הקשבתי ובכיתי יחד איתה.

מוות של ילדים הוא אחד הדברים הקשים ביותר להתמודדות. מעט אנשים מוכנים להיות נוכחים עם ילד ומשפחה בסיטואציה שכזאת. אני זכיתי להשתתף בהשתלמות מיוחדת בליווי רוחני לילדים ובני משפחתם ועבורי זו זכות גדולה ושליחות ללוות משפחות בשעה כה קשה, להביט למוות הנורא הזה בעיניים, לא לברוח, לא להסתתר, לעשות את הכי טוב במציאות כל כך נוראית. והכי חשוב- לא להשאיר אותם להתמודד לבד .